Overthinking מכוער. זה פוסט מכוער.
אם כן- מה המחיר של זה? משלמים את המחיר אחר כך? או שמדובר בהשקעה מוקדמת?
כשאנשים שיקרים לי נשברים אני מצליחה to step up my game ולהיות שם. המחשבה הכי נעימה, שאני הכי רוצה להאמין בה, היא שמדובר באינסטינקט חברי עמוק. אבל למעשה יש עוד אפשרויות. אולי אני בורחת מהמשברים של עצמי? אולי אני ניזונה באופן סדיסטי מכאב של אחרים, וזה מה שמצמיח אותי? האפשרות הזאת מפחידה אותי. כל כך מפחידה אותי, שגם אם היא נכונה אני אשאר עיוורת לה ולחיבור שלה אליי. אני לא אדע לעולם.
אני חושבת שאני מנצלת את החברה הכי טובה שלי.
כלומר, רגשית הרבה מערכות יחסים הן ניצול סימביוטי של בני אדם זה את זה, אבל אני צריכה להפסיק לגבות את ההתנהגויות שלי ולנתק את עצמי מהרוע שלהן. גם אם המוטיבציה היא לא להרע, יש התנהגויות רעות, מזיקות ופוגעות. אני יכולה להיתמם מהמניע הרע ואולי ההיתממות תהיה כנה לחלוטין, ובכל זאת זה לא גורע מהרוע שישנו. אני זרקתי את האבן והאבן פגעה.
מפעם לפעם מציף אותי געגוע לחתולות.
מפעם לפעם מציפה אותי מוטיבציה ללמוד.
מפעם לפעם אני זקוקה ליחס מהסטוקר.
הקשר איתו עשה לי רע. אובייקטיבית. הוא פלש לחיי, נגע בנקודות כואבות, מצא אותי באשר הייתי וחילל את תחושת הפרטיות שלי, גם של הגוף וגם של הנפש. הוא ידע לערפל את התודעה שלי ולטרגר ניתוקים, ובסופו של דבר גם השתמש בזה כדי לנצל אותי מינית, דבר שלקח לי זמן לגייס את המיומנות הקוגניטיבית כדי לזכור בכלל. אבל היה משהו מנחם בעמדה הסוריאליסטית של להיעקב. זה היה קונסיסטנטי עם הכמיהה המזדמנת להיות מרכז העולם בשביל מישהו, להיות נאהבת ומוערכת. שירצו אותי וירעבו למוצא פי. זה מפחיד. זה מפחיד ומבעית וגרם לי להצטנף בתוך עצמי ולעבור דירות בקצב לא סביר, אבל אני מתגעגעת לזה לפעמים, מתגעגעת לזה שלמישהו היה אכפת איפה אני נמצאת.
הייתי בסיטואציה מינית (אחרת) מאוד אפורה לאחרונה, כזאת שלא היה ברור אם היא בסדר או לא בסדר. כתוצאה מחוסר הבהירות הזה אני לא יודעת להגיד אם אני מרגישה פגועה ואם יש לי זכות להרגיש פגועה. בדרך כלל אני חווה ניתוק. הפסיכולוגית שלי חושבת שהדיסוציאציה המבורכת לא הגיעה כי היא לא היתה מבורכת, כי רציתי להיות שם, ואני לא מתעמתת עם הסיטואציה כי אני פוחדת לסגור את הדלת שהיא תחזור על עצמה. היא חושבת שאני לא א-מינית וזה פוגע בי עד עמקי נשמתי. למה זה מעליב אותי? למה כל כך חשוב לי המרכיב הזה בזהות שמסרב בכל תוקף למין?
אני בין התמכרויות פרקטיות.
זה התחיל מדואולינגו, עבר לגינה ועכשיו אני סורגת. אני לא אהיה מסוגלת לחזור לשגרה. אני צריכה את הבועה האובססיבית ואת הבלעדיות שלה, אני לא מסוגלת לחזור להיות בן אדם, זו מיומנות שלא הצלחתי ללמוד עד הסוף ואני רוצה לזרוק אותה כמו שזרקתי את ההתמכרויות הפרקטיות הקודמות.
המנחה שלי לא עונה לי למייל.
שוב מציף אותי געגוע לחתולות.
אני רוצה לאכול ולאכול ולאכול ולבלוע לתוך עצמי את העולם, אבל אני לא רוצה להתמודד עם ההשלכות. אני לא רוצה להתמודד עם ההשלכות שלא לא לצאת מהבית. אני לא רוצה להתמודד עם ההשלכות של להיבלע לתוך עצמי. קיבלתי מתנה מהגורל בדמות מגיפה שעוצרת את העולם. כל התפילות שלי למרחב וזמן להשתקם בלי שיופעל עלי לחץ- נענו. אבל לא השתקמתי. אם מרחב וזמן לא היו מה שאני צריכה, אז מה אני צריכה? אולי אני לא מסוגלת להשתקם. אולי אני לא רוצה.
כשהפסיכולוגית שאלה אותי איפה האובדן של משפחת כ' פוגש אותי סיפרתי לה שאמיר התאבד. הייתי כל כך יבשה שלא התנתקתי פעם אחת. לא הרמתי אף דגל אדום, לא השמעתי אף סירנת אזהרה, לא הושטתי יד כדי לצאת מהבור. הבור כל כך עמוק שאני דורכת בתוך פאקינג לבה ואני מתחננת שיראו אותי וידעו שאני שם מבלי לקרוא לעזרה, גם ממי שאני משלמת לה כדי לעזור לי. מטומטמת.
יש סיכוי שהכדורים כן עוזרים לי. אני כבר לא בוכה ומתפרצת ומשתוללת לתוך הכאב שלי. אני כבר יכולה להתרומם מהמיטה. הלוואי שהייתי לא מסוגלת, כי אם לא הייתי מסוגלת היה מרגיש פחות רע לא לעשות כלום. אבל אני מסוגלת לעשות דברים ובכל זאת לא עושה כלום.
Overthinking מכוער. זה פוסט מכוער.
אם כן- מה המחיר של זה? משלמים את המחיר אחר כך? או שמדובר בהשקעה מוקדמת?
כשאנשים שיקרים לי נשברים אני מצליחה to step up my game ולהיות שם. המחשבה הכי נעימה, שאני הכי רוצה להאמין בה, היא שמדובר באינסטינקט חברי עמוק. אבל למעשה יש עוד אפשרויות. אולי אני בורחת מהמשברים של עצמי? אולי אני ניזונה באופן סדיסטי מכאב של אחרים, וזה מה שמצמיח אותי? האפשרות הזאת מפחידה אותי. כל כך מפחידה אותי, שגם אם היא נכונה אני אשאר עיוורת לה ולחיבור שלה אליי. אני לא אדע לעולם.
אני חושבת שאני מנצלת את החברה הכי טובה שלי.
כלומר, רגשית הרבה מערכות יחסים הן ניצול סימביוטי של בני אדם זה את זה, אבל אני צריכה להפסיק לגבות את ההתנהגויות שלי ולנתק את עצמי מהרוע שלהן. גם אם המוטיבציה היא לא להרע, יש התנהגויות רעות, מזיקות ופוגעות. אני יכולה להיתמם מהמניע הרע ואולי ההיתממות תהיה כנה לחלוטין, ובכל זאת זה לא גורע מהרוע שישנו. אני זרקתי את האבן והאבן פגעה.
מפעם לפעם מציף אותי געגוע לחתולות.
מפעם לפעם מציפה אותי מוטיבציה ללמוד.
מפעם לפעם אני זקוקה ליחס מהסטוקר.
הקשר איתו עשה לי רע. אובייקטיבית. הוא פלש לחיי, נגע בנקודות כואבות, מצא אותי באשר הייתי וחילל את תחושת הפרטיות שלי, גם של הגוף וגם של הנפש. הוא ידע לערפל את התודעה שלי ולטרגר ניתוקים, ובסופו של דבר גם השתמש בזה כדי לנצל אותי מינית, דבר שלקח לי זמן לגייס את המיומנות הקוגניטיבית כדי לזכור בכלל. אבל היה משהו מנחם בעמדה הסוריאליסטית של להיעקב. זה היה קונסיסטנטי עם הכמיהה המזדמנת להיות מרכז העולם בשביל מישהו, להיות נאהבת ומוערכת. שירצו אותי וירעבו למוצא פי. זה מפחיד. זה מפחיד ומבעית וגרם לי להצטנף בתוך עצמי ולעבור דירות בקצב לא סביר, אבל אני מתגעגעת לזה לפעמים, מתגעגעת לזה שלמישהו היה אכפת איפה אני נמצאת.
הייתי בסיטואציה מינית (אחרת) מאוד אפורה לאחרונה, כזאת שלא היה ברור אם היא בסדר או לא בסדר. כתוצאה מחוסר הבהירות הזה אני לא יודעת להגיד אם אני מרגישה פגועה ואם יש לי זכות להרגיש פגועה. בדרך כלל אני חווה ניתוק. הפסיכולוגית שלי חושבת שהדיסוציאציה המבורכת לא הגיעה כי היא לא היתה מבורכת, כי רציתי להיות שם, ואני לא מתעמתת עם הסיטואציה כי אני פוחדת לסגור את הדלת שהיא תחזור על עצמה. היא חושבת שאני לא א-מינית וזה פוגע בי עד עמקי נשמתי. למה זה מעליב אותי? למה כל כך חשוב לי המרכיב הזה בזהות שמסרב בכל תוקף למין?
אני בין התמכרויות פרקטיות.
זה התחיל מדואולינגו, עבר לגינה ועכשיו אני סורגת. אני לא אהיה מסוגלת לחזור לשגרה. אני צריכה את הבועה האובססיבית ואת הבלעדיות שלה, אני לא מסוגלת לחזור להיות בן אדם, זו מיומנות שלא הצלחתי ללמוד עד הסוף ואני רוצה לזרוק אותה כמו שזרקתי את ההתמכרויות הפרקטיות הקודמות.
המנחה שלי לא עונה לי למייל.
שוב מציף אותי געגוע לחתולות.
אני רוצה לאכול ולאכול ולאכול ולבלוע לתוך עצמי את העולם, אבל אני לא רוצה להתמודד עם ההשלכות. אני לא רוצה להתמודד עם ההשלכות שלא לא לצאת מהבית. אני לא רוצה להתמודד עם ההשלכות של להיבלע לתוך עצמי. קיבלתי מתנה מהגורל בדמות מגיפה שעוצרת את העולם. כל התפילות שלי למרחב וזמן להשתקם בלי שיופעל עלי לחץ- נענו. אבל לא השתקמתי. אם מרחב וזמן לא היו מה שאני צריכה, אז מה אני צריכה? אולי אני לא מסוגלת להשתקם. אולי אני לא רוצה.
כשהפסיכולוגית שאלה אותי איפה האובדן של משפחת כ' פוגש אותי סיפרתי לה שאמיר התאבד. הייתי כל כך יבשה שלא התנתקתי פעם אחת. לא הרמתי אף דגל אדום, לא השמעתי אף סירנת אזהרה, לא הושטתי יד כדי לצאת מהבור. הבור כל כך עמוק שאני דורכת בתוך פאקינג לבה ואני מתחננת שיראו אותי וידעו שאני שם מבלי לקרוא לעזרה, גם ממי שאני משלמת לה כדי לעזור לי. מטומטמת.
יש סיכוי שהכדורים כן עוזרים לי. אני כבר לא בוכה ומתפרצת ומשתוללת לתוך הכאב שלי. אני כבר יכולה להתרומם מהמיטה. הלוואי שהייתי לא מסוגלת, כי אם לא הייתי מסוגלת היה מרגיש פחות רע לא לעשות כלום. אבל אני מסוגלת לעשות דברים ובכל זאת לא עושה כלום.