חלמתי ש

אני גרה עם אמא שלי (דמות של החלום) בבקתה. העולם הוא חצי עתיק וחצי מודרני, והמודרנה נעל על ספקטרום- בקתות אבן קטנות, בגדים מרוטים מבדים חסרי צבע, אבל קיימת טלוויזיה שמשדרת בצבע, קיימות פרסומות, קיים פסנתר פטישים

את הבית שלנו תקפו הרבה אסונות.

היה לנו זאב בחצר, גדול, שחור, משחר לטרף, מסוכן. לא יכולתי לצאת מהבית. פעם אחת פתיתח את הדלת וראיתי את הזאב עומד ממש שם. הוא אמיתי ומפחיד. אבל היו לנו עוד אסונות חוץ מהזאב; היו שריפות, שטפונות... תמיד ארבה סכנה כלשהי. היו לי זכרונות חיים מהסכנות האלה, מהתחושה המשתקת של הפחד, ומזה שאמא שלי תמיד ידעה מה לעשות וידעה לנהל אותי כדי להינצל בתוך המשברים האלה.

הסכנה שריחפה מעל ראשנו עכשיו היתה שיבואו אלינו מהצבא. לא הבנתי בדיוק מה הם אמורים לעשות ולא שאלתי שאלות, רק ידעתי שזה רע לנו ומסוכן לנו. קיבלתי תדריך מאמא שלי בדיוק מה להגיד להם כשהם באים ואיך להתנהג. הייתי צריכה להיראות להם פחות כריזממטית, יותר מעורבת בבית, כמעט האמא בבית. אבל כשהם הגיעו הייתי כל כך בפאניקה שלא הייתי מסוגלת והתחבאתי מאחורי הפסנתר. בכיתי והיטלטלתי.

אחד החיילים מצא אותי וניסה לקחת אותי לשיחה. הוא הציע את החצר אבל לא רציתי בגלל הזאב. ישבנו בתוך הבית.

בטלוויזיה התחיל להתנגן קליפ עם שיר של נוקטורנל רייטס שנראה כאילו הוא מתרחש בתקופת התנ"ך והמילים היו בעברית. חוסר ההתאמה בין השיר לטקסט גרמו לי לא לזהות אותו, וכנראה גם לחייל, והתחלנו לדון בינינו מה זאת הלהקה הזאת. החייל דווקא היה נחמד, חיבבתי אותו.

הוא הראה לי תמונה שלי כדי לנסות להבין דברים בבית, ובתמונה שלי הרגל הייתה שחורה.

שאלתי אותו למה הרגל שלי שחורה בתמונה, זאת הפעם הראשונה שאני רואה דבר כזה. והוא אמר לי "הרגל שלך שחורה, היא תמיד שחורה". התחלתי להתווכח איתו שזה לא נכון. ואז הסתכלתי על הרגל שלי והיא אכן היתה שחורה.

באיזושהי לוגיקה מוזרה של החלום פתאום הבנתי הכל.

הרגל שלי הייתה שחורה תמיד ואמא שלי שלטה בתפיסה שלי ולא נתנה לי לראות. כל הסכנות שהיו סביבנו לא היו סכנות מומוצאות, אבל אלה סכנות שהיא הביאה כדי לשלוט בי. היא ממש הציבה אותנו בסיכונים אמיתיים כדי לשלוט בי, שאני אשאר איתה, שאני אהיה בדיוק מה ואיך שהיא אומרת, שאני ארגיש שאני לא יכולה לצאת החוצה. ההבנה היתה מטלטלת. בחלום זה היה רגע של צלילות חדה שבה הבנתי הכל. עכשיו, כבר כמה שעות לתוך הערות, אין לי את הזכרונות החדים של הסכנות, רק של התחושות- הפחד וההארה.

באופן אירוני עכשיו היה לי הרבה יותר קשה להרים את עצמי ולעזוב את הבית.

אין לדעת מה היא תעשה כדי להשאיר אותי, וכמה מסוכן זה יהיה.