ב-2008 עוד לא ידעתי שאני מייצרת מסורת וכתבתי פוסט רגיל. חלמתי חלומות מרדף והתעסקתי במוות של יהונתן.
ב-2012 הרגשתי צליעה חברתית קלה.
ב-2016 הייתי בשיווי משקל נפלא בעבודה שלי, היו לי חברים וידעתי להנות מדברים.
עכשיו 2020.
אין לי עבודה.
אין לי בית.
עצרתי את הלימודים שלי בעקבות התקף דכאון קשה, הפסקתי לצאת מהבתים הזמניים שלי (כמעט פרט למעברי דירה) ומחקתי את עצמי מהרשתות החברתיות כדי לברוח מסטוקר.
אני לא אוהבת את עצמי, אבל אני אוהבת את ה-SO שלי.
אני מחפשת.
אני לא יודעת אם אמצא,
אבל אני כבר לא רוצה או מנסה למות.
אני לומדת בדואולינגו הונגרית, גרמנית, לטינית וסוואהילית.
מצאתי בערך 450 מטמונים, אבל בשנה וחצי האחרונות לא עשיתי תיעוד, וחבל.
טה-פיטי של 2024-
אני לא יודעת אם את קיימת.
את לא חייבת להיות צעירה וחזקה, את לא חייבת להיות מבריקה ותוססת, את לא חייבת להיות שום דבר. אבל בבקשה תחזיקי מעמד, תהיי. תזכרי שאת אוהבת ארנבים לבנים, לטייל באביב, את המוזיקה של פורסט ומימז של הארי פוטר.
תשמרי על עצמך, בינתיים אני שומרת עליך.
;){kind=link}