כשאנחנו נכנסים לסופר אנחנו מסכימים שנקנה לחם ועגבניות שרי, כי את השאר כבר יש, אבל אנחנו נכנסים ונסחפים. קונים מלא דברים; לחם, סלטים מוכנים, כל מיני סוגים של שתייה... אנחנו לא בטוחים איך לחלק את התשלום ולדעתי בסוף מחליטים על חצי חצי.
השעה כבר די מאוחרת.
ס' נוחתת באותו יום ואמורה להגיע אליי אחר הצהריים וגם נאכל יחד. אבל הקניות וההכנות עם דניאל כל כך מתעכבות. אני כותבת לה. מציעה לה להצטרף אלינו או שנדחה בכמה שעות.
הבית שלי נראה זוועתי ומבולגן. אנחנו מתחילים בהכנות, יש ממש מעט כלים נקיים אבל אנחנו מנסים להסתדר. אין לי אפילו מספיק צלחות בשביל כולם. השעה כבר כמעט צהריים אז אנחנו גם מכינים פסטה.
החברה של דניאל מגיעה מוקדם עם עוד חברה. החברה שלו איומה וגועלית. מפונקת שחושבת שהכל מגיע לה ומתנהגת ברשעות ובזילזול. החברה שלה די לוזרית וקצת נגררת אחריה. הן יושבות ולא עושות כלום, מתכתבות קצת, מצלמות דברים לאינסטגרם, לא עוזרות בהכנות. החברה של דניאל מעבירה ביקורת על מצב הניקיון של הבית, ואומרת שהבגדים שלי מסריחים. הן עושות איזו שטות והורסות את אחד הכיסאות שלי. זה נורא מכעיס אותי כי אני גרה במעונות וצריכה לשלם קנס די גבוה על נזקים כאלה, והכיסא הרוס.
בינתיים ס' מחליטה להגיע והן גועליות גם אליה.
בשלב מסויים אנחנו מבינים שמתוך כל ההיסחפות בקניות שכחנו את הדבר הראשוני שרצינו- עגבניות שרי. אני מבקשת מהחברה של דניאל שתרד לסופר ותביא. היא מזדעזעת ועונה בזילזול "מה פתאום?! לכי את ותביאי!". אני אומרת לה בעוקצנות שאני מטפלת בניקיון הבית. ושואלת אם היא מעדיפה לדאוג לזה ושאני ארד לקנות עגבניות. היא ענתה "איכס, מה פתאום, אז לכי את". והצביעה על ס'. זה נאמר בציווי מכוער ומזלזל, כאילו מדובר במשרתת שלה. ס' נורא נפגעת ואני מנסה להגיד לה בעדינות שעדיף שהיא תלך, כי הבחורה האחרת מגעילה, וללכת להביא עגבניות יתן לנו עגבניות ויתן לה קצת שקט מכאב הראש הזה. אבל ס' חושבת שגם אני מצווה עליה ונעלבת בטירוף.
היא יורדת כאילו לקנות עגבניות, אבל בעצם לא חוזרת. אני נורא עצובה, גם כי היא נפגעה וגם כי נפגעתי ממנה.
ערב.
החברה הלוזרית שולחת לי הודעה בפייסבוק אם אני רוצה לצאת. אני בשוק גם כי השעה כבר כמעט חצות וגם כי היא לא הבינה איזה כישלון היה כל היום הזה. איכשהו אני כן יוצאת, אבל עם איזה בחור. בהתחלה אני מחכה לו לבד במרכז/דרום העיר. ככל למרכז אז מואר ונחמד, כשמתרחקים מתחיל להיות מפחיד. יש מבנים ארעיים, חושך, ואנשים שמסתכלים עליך מוזר. אני בכל זאת קצת מסתובבת שם, אני לא זוכרת מה אני מחפשת, ורוב הזמן מרגישה יחסית בטוחה למרות אי הנעימות. אני גם גבר וגם אישה. בשלב מסויים יוצר איתי קשר עין גבר ענק ושרירי עם מבט מפחיד. אני מבינה שהוא רוצה לפגוע בי, שהוא דווקא שמח שאני גם קצת גבר. אני מתחילה לרוץ לתוך הסמטה, אבל אני לא רצה מהר מספיק. הוא משיג אותי ותופס לי את הכתף, זה כואב מאוד.
בקצה הסמטה, בחלק המואר יותר, נעמדת אישה צעירה בלבוש אפריקאי מסורתי. כשהגבר רואה אותה הוא מרפה מעליי את האחיזה. כאילו הנוכחות שלה מסמנת שאסור לו לפגוע, כשהיא נמצאת שם אני מוגנת.
אני הולכת אחריה למקום מבטחים ופוגשת את הבחור שחיכיתי לו במקום יחסית מרכזי. אנחנו קצת מסתבכים ושוב הולכים לאיבוד, ומגיעים לאיזה מבנה מתפרק באזור המפוקפק, שם שלושה גברים מתחילים להפשיט אותנו ולגעת בנו. הם מראים לנו רשימה של אנשים שמותר להם להיות שם. הכתב לא קריא, אבל אנחנו לא ברשימה. אני מנסה לשכנע אותם שכן ושלא מבינים בגלל הכתב אבל הניסיון שלי עקר.
הם מצלמים תמונות שלנו, מופשטים ומעונים, ושולחים בכל מיני קבוצות וואצאפ. ואז מתחילים לאנוס.
באמצע האונס מופיעה הבחורה השומרת והם משחררים אותי. את הבחור שאיתי עדיין לא. אני בורחת מהחדר, נעמדת מחוץ לדלת וקוראת בקול חם ונמוך באחד ההשמות שהופיעו ברשימה. אני מנסה להישמע כמו מישהי אחרת, כמו מישהי שמחפשת מישהו מהרשימה, כדי שהם יחשבו שהבחור שאיתי נמצא ברשימה וישחררו אותו.
בסוף, בחסות הבחורה המגינה, הם משחררים גם אותו.
הבחורה נעלמת מבלי שהספקנו להודות לה, ואנחנו מדדים לחלק המואר של העיר, לא בטוחים בכלל אם אנחנו בכיוון.
אנחנו מגיעים לחנות תעלולים לא נעולה, אבל היא מלחיצה ויוצאים ממנה מהר.
כשמגיעים למרכז פוגשים בנפרד את מאיה ואת ענבר. שתיהן נחמדות, יוצאות כרגיל בערב רגיל שרק מתחיל, אחרי ששלנו כבר ממש הגיע לסופו בצורה נוראית וכואבת. אני מבינה ששכחתי את הפלאפון בחדר האונס, אבל הבחור שאיתי מוציא פלאפון שהוא מצא שם וזה הפלאפון שלי.
אני מקבלת הודעה מדנה שמבקשת למחוק את התמונות שלה מהקבוצה. כאילו היא הייתה באירוע, כאילו זה מצב רגיל של אחרי יציאה, כאילו אני זו ששלחה את התמונות. אני מוחקת את כל התמונות בקבוצה (שאני נמצאת בה, מסתבר, ויכולה למחוק, מסתבר), אפילו שאין שם אף תמונה של דנה.
התמונות מחרידות.
אנחנו פוגשים מישהי שהייתה איתי בצבא בשם עירית. היא זוכרת אותי וחברותית מאוד. אנחנו מספרים לה על הבחורה המסתורית ומתעורר לעירית הבזק של אור בעיניים. איכשהו אנחנו מבינים שזאת הייתה עירית בתחפושת, אבל היא מכחישה.
ענבר מכוונת אותנו לחלק המואר של העיר. אני איכשהו בכיסא גלגלים, וברור לי שהייתי בכיסא הזה הרבה זמן כי אני פצועה. אני יכולה להזיז את הרגליים אבל לא יכולה לדרוך לאורך זמן.
אנחנו מגיעים לגשר מעל כביש סואן. יש 4 סטים של מדרגות, ואף לא עלייה נגישה אחת. זאת אומרת, יש עלייה אחת, אבל כל כמה מטרים יש בה 3 מדרגות קטנות. זה די אידיוטי בעצם, זה לא מנגיש כלום לאף אחד. אני עולה בעלייה הזאת, מדלגת עם הכיסא שלי כמו מקצוענית מעל למדרגות בעזרת כוח פלג גוף עליון. באמצע הדרך יש רחבה קטנה עם כמה מדרגות גדולות שאי אפשר לדלג מעליהן.
יש מעלית מכנית כזאת שצריך שהשומר יפעיל אותה וממש לא נעים לי להפריע לו.
אנחנו ממשיכים לדון בזה שגילינו את הסוד של עירית, ולמה לה בכלל להסתיר את זה מאיתנו אחרי שהיא הצילה אותנו ככה.
;){kind=link}