חלמתי ש

אנחנו רוצות להגיע לאיזשהו מדרחוב, אבל היא מכירה את האזור ויודעת שאין לניה קרובה, אז מחנה אותנו בחניון תת קרקעי במרחק של 2 ק"מ משם. אנחנו מתחילו להתקדם ברגל דרך החניון. בגלל שהחניון מתקרב למקום אני לא מבינה למה לא חנינו יותר בפנים, או למה בעצם כמעט אף אחד לא חנה יותר בפנים, אבל היא אומרת לי שאי אפשר.

אנחנו מתקדמות.

זה דומה למנהרות שמתחת לאוניברסיטה, רק יותר רחב.

כשאנחנו מגיעות לקצה, היציאה מהחניון היא דרך חלון מוגבה כמו של מקלטים, ובדיוק מגיע עובד נקיון בסרבל ונועל את הדלתות של החלון.

אנחנו מאוכזבות ושואלות אותו אם אפשר לצאת בכל זאת והוא עונה בשפה שאף אחת מאיתנו לא מבינה.

מתוך המחוות שלו אני מבינה שהמילה "פטיקא" פירושה "תודה", אז אנחנו מנסות להגיד לו את זה הרבה וללכת משם, אבל הוא מתחיל לספר סיפור. 

רוב הסיפור הוא בשפה הזרה ואנחנו לא מבינות. אני מצליחה לפענח מילים בודדות שדומות לספרדית, כמו "אש" ו"גשם".

הסיפור הוא סיפור הרפתקה של ילד באיזשהו שבט, כנראה אינדיאני, ואני לא כל כך זוכרת את ההרפתקה כי אני לא מבינה את רובה. מה שאני כן זוכרת הוא קטע מאוד שולי בסיפור שדווקא מאוד הרשים אותי, ושני המרכיבים שלו נאמרו באנגלית.

בתחילת הסיפור הילד יושב עם אבא שלו על צוק, והאבא אומר משהו שנשמע כמו אחת המאנטרות של השבט.

"אתה יודע מה הדבר העתיק ביותר בעולם, בני?"

.....

"זו הרוח הנושבת"

אבל כשהילד מגיע בתוך הרפתקאותיו לשבט אחר, הוא פוגש שם צ'יף אחר שאומר לו משהו בסגנון "תחשוב על דבר מה שתמיד צעיר, שכל רגע נולד מחדש, כמו הרוח הנושבת".

זו היתה אמירה כל כך שולית בסיפור, אבל הניגודיות התפיסתית הזאת מאוד הרשימה אותי, גם בחלום.

כשנגמר הסיפור אמרנו "פטיקא ובאנו ללכת", אבל ממחוותיו הבנו שהוא רוצה שנישאר עוד ועוד. רצינו ללכת, הוא המשיך אחרינו. די בנחמדות, אבל באמת לא רצינו להישאר. התחלנו לרוץ. דריה רצה יותר טוב ממני. אמרתי לה שהבנתי כמה מילים בגלל הדמיון לספרדית, ואני חושבת שאולי הוא מגיע מהארץ שממערב לספרד. היא לא הבינה על איזו ארץ אני מדברת, ואמרתי לה שאני לא רוצה להגיד את השם כשהוא הולך אחרינו, כי זו מילה בינלאומית.

~

יש חזרה של המקהלה הישנה מחיפה, באילת. המנצחת מדברת על לעשות שם עוד שתי חזרות וקונצרט, ולאף אחד זה לא נראה מופרך לנסוע את כל הדרך לאילת בשביל זה.

הרוח  כל כך נעימה. יש גבעות ירוקות. יש קניון ענק עם חנות דיסני ואני צריכה להחזיק את מאי שלא תשתולל. אנחנו בונים בריכה לברווזים ומגיעים אליה אפרוחי ברווזים לבנים.

אני מצרפת את גוסטב לקבוצת וואצאפ.

~

מגיעים אליי חברים ומכרים בהדרגה. בהתחלה אני חושבת שזה סתם מפגש, אחר כך אני מתחילה להבין שזה כנראה יום ההולדת שלי. בהתחלה מגיעות ניצן ותום, ניצן רוצה שאני אגרד לה בגב אבל בעדינות. היא בטעות חושפת קצת מהחזה ומאוד נבוכה, אבל היא לא מבינה שאין לי שום עניין בחזה שלה. גם ליאורה מירושלים מגיעה, ונטע מחיפה, ודניאל מהמעבדה... תום מעלה בפנינו מחזמר וכולם צופים. אחר כך כולם צופים בעוד דברים ומקריאים מהארי פוטר וגביע האש. אמא שלי מתעצבנת ואומרת שזו פעילות שלא מנכיחה אותנו ביחד. היא שוברת את הטלוויזיה.