חלמתי ש

אני עולה בחיפזון על אוטובוס לאיזה מושב בשומקום.

יש עליי ארנק, פלאפון וסווטשירט. אני בלי נעליים.

אני מגיעה למקום ויש שם מישהי שיכולה לארח אותי. היא מארחת הרבה ישראלים מחו"ל שבאים לארץ לכמה ימים, בהתנדבות, ועכשיו אין אצלה אף אחד ויש לה מקום בשבילי. יש לה שני חדרי שינה, אחד "של בנים" ואחד "של בנות", בכל אחד מהם מיטה זוגית גדולה והרבה ספרים. אני לא יודעת איזה חדר לבחור.

אני צריכה להסביר בטלפון איפה אני, אבל מאוד קשה לי כי אני קטנה ואין לי את ההבנה המרחבית או את המילים הנכונות. אני מסתבכת ונבוכה.

בשלב מסויים אחי מגיע לישון שם, וזה מאלץ אותי לבחור בחדר של הבנות.

אני מרגישה רע שהוא שם. עולה בספונטניות על אוטובוס אקראי צפונה. הנהג הוא בכלל תלמיד נהיגה, ומתבלבל בנתיבים שלו. באמצע המסע אני נהיית גדולה ומתחרטת שעליתי על האוטובוס. אני יורדת במקום שבו אנחנו נמצאים. גם זה אזור כפרי, קהילתי ונחמד. אני נהנית להסתובב, אבל כשמתחיל להחשיך אני מתחרטת שהגעתי לשם כי אין לי איך לצאת. יש ביצה שאפשר לחצות אותה על גשר עץ רעוע, ואני נורא רוצה לעשות את זה. לא בשביל להגיע, אלא בשביל החוויה. מעדיפה שזה לא יהיה בחושך.

אני מתרחקת קצת כדי לצלם את הכפר בשקיעה. מכוונת את המצלמה ברגע שהכל נראה בדיוק מדהים, ועובר לי ילד בפריים. אני מנסה שוב ושוב ושוב וכל פעם באים עוד ועוד ילדים ומתאספים סביבי, פולשים לפריים ולחוויה, מתעקשים, מרעישים ומציקים. בסוף עובר גם איזה אבא, שמעיר להם אבל גם לי. זהו. כבר חשוך. איבדתי את ההזדמנות לצלם. אחד הילדים מבקש שאני אצלם אותו. אני לא רוצה, אבל אומרת לו כן, ומזהירה אותו שהוא חייב לא לזוז.

הוא שואל למה אסור לו לזוז, ואני מתחילה להסביר לו את העניין של חשיפה. עוד ילדים מגיעים ומבטיחים לא לזוז אם אני אצלם אותם. אני נעתרת. בסופו של דבר זה די נחמד להסביר להם. אני מתביישת בעצמי על שאיבדתי את העשתונות והסבלנות מולם קודם כשהם הפריעו לי, כי להסביר להם היה דווקא די כיף.

מסתבר שבמקום הזה יש כנס מנדולינות. מגיעים לשם הרבה מוזיקאים שאני מכירה, מסתבר שכולם מנגנים במנדולינה ומנגנים היטב. הם חושבים שהגעתי גם לכנס, ואני מנסה להסתיר את אפס היכולות שלי במנדולינה. אחר כך אני צריכה להסתיר את זה שחזרתי להיות קטנה. מול אנשים שמכירים אותי אסור לי להיות קטנה.