התוכנית היתה לנגן יצירה, אבל לא הצלחנו ולא הספקנו להכין כלום. לא ידענו מה לעשות. רציתי להתייעץ עם בן אבל לא הצלחתי להשיג אותו. בסוף היה לנו רעיון, לעשות נאום שהוא מטא על מטא על מטא, ולדבר על הקושי של למצוא תכנים לפרזנטציה ולהעביר אותם.
היא היתה צריכה לאסוף חבילה מהרכבת והצעתי לעשות את זה בשבילה, אבל תחנת הרכבת עברה מיקום ומאוד התקשיתי להגיע לשם.
הדרך לרכבת עוברת בפארק ארוך ומסובך, מבוכי במקצת. אני פוגשת את רונה והיא מספרת לי בהתלהבות על הקולגיום (אנסמבל סמי-מקצועני שהייתי בו פעם, כיום אני באנסמבלים יותר מקצועיים). היא מדברת עוד ועוד ועוד על כמה שאחד האנסמבלים הנוכחיים שלי הוא תרמית, ושכדאי לי להצטרף לקולגיום (היא כנראה לא ידעה בחלום שהייתי שם), ושהיא יכולה לארגן לי אודיציה אם ארצה.
כל הסיטואציה בפארק לא באמת מתרכזת בשיחה עם רונה ולא בחיפוש של הרכבת, אלא בבריחה מטרנטולות ואקרומנטולות.
המקום שורץ בעכבישי ענק שמסתתרים ועוקבים אחריי, מחפשים הזדמנות לתקוף. חלקם שחורים וחלקם בצבע כסף, לפעמים הגודל שלהם כל כך מטורף שהעיניים שלהם נראות כמו המוני כדורי פינג פונג. והם שעירים וגמישים.
אין לי מושג איך לאבד אותם ואני בחרדה טוטאלית, אז מתייחסת בחוסר ריכוז לרונה וכמעט ולא משקיעה בחיפוש הרכבת או בכתיבת הנאום.
אף אחד בכלל לא מאמין לי שראיתי את העכבישים האלה, גם כשאני מצביעה בדיוק עליהם. כנראה שאני היחידה שיכולה לראות אותם.
;){kind=link}