אנחנו בבית הישן, היא מחפשת משהו בחדר שלי, כפופה על הרצפה. עולה בי דחף שאני לא מצליחה להשתלט עליו. כאילו הוא זר, אבל אני לא שונאת אותו. הגרזן כבד והמכות קטנות. אני מכה בה שוב ושוב ושוב, היא מדממת וצורחת ובשלב מסויים מפסיקה לצרוח ומתה.
אני יוצאת למסדרון ומנסה לא לדרוך על הדם.
ברור לי שאני צריכה לברוח, ואני מתחילה לדחוף דברים אקראיים לתיק שלי. אני לא יודעת תוך כמה זמן אסתדר, אז אני מתחילה להכניס גם אוכל, אבל כנראה מתעכבת על זה יותר מדי זמן כי בדיוק אבא שלי חוזר הביתה. אני יודעת שזהו, אני אבודה. אני מנסה לשקר שזאת היתה הגנה עצמית ושלא זיהיתי אותה, אז מתוך פחד הכיתי אותה עם הגרזן ורק אחר כך הבנתי שזאת היא. זה לא סיפור אמין, כי יש לה חתכים גם בחזה ובצד הקדמי, שבו מזהים אותה בבירור.
בקטע אחר אנחנו הולכים כקבוצה, הרבה מאוד אנשים מהמקהלה הקודמת. אנחנו עוקבים אחרי חוט שחור עבה מתחנת אוטובוס לבית שאנחנו אמורים להגיע אליו, למרות שהדרך אמורה להיות רק בקו ישר. אני לא אני, אלא שיר, ואני הולכת עם גיה שיודעת על הבעיה שלי. היא מאוד נחמדה ומתנהגת אליי בהתאם לגילי. אנחנו רואות חנות קטנה וצבעונית עם המון פסלים של חיות ומתנתקות מהקבוצה כדי להיכנס, בטוחות שנשיג את כולם אחר כך. אני מתחילה להשתעמם מהר, אבל גיה עדיין מתלהבת והופכת את כל הפסלים בחנות. המוכרת הסינית עושה לי צמות, ואני מרגישה יותר אני עם הצמות.
בקטע אחר אני קטנה, ויש לי אח גדול ואני מחפשת אותו.
אני נורא מפוחדת אבל אני יודעת שאם אני רק אמצא אותו אני אהיה בסדר. הגוף שלי הוא גוף של גדולה אבל אני קטנה. אני מגיעה לבית הספר התיכון שהוא לומד בו, ומתחילה להסתכל על הנערים עד שמישהו יראה לי מוכר. אני בוכה בטירוף. יש אחד שמנצח על מקהלה בינונית בחצר, ואני חושבת שאולי זה הוא, אבל זה לא. הילד שמזהה אותי כאחותו לא נראה לי מוכר בכלל.
אנחנו הולכים לבית של דודה ג'מו. אני כבר גדולה. יושבת בין שני מבוגרים זרים שאמורים להיות המשפחה הרחוקה שלי- גבר ואישה מהודרים בסביבות גיל 60. ג'מו עוברת אחד אחד ומגישה פתיתים. שני המבוגרים מצדי מאוד פולשניים למרחב האישי שלי, גם פיזית וגם שיחתית. אני מרגישה שלא משנה כמה אני אתכווץ, לא יהיה לי שם מספיק מקום.
;){kind=link}