אני אמורה להטיל כישוף על מישהו, אבל בגלל שאני לא יודעת מה היכולות שלי אני מפחדת להתאמן על אנשים. יש איזה דוב שחייב לי טובה והוא מסכים להגיע כדי שאני אתאמן עליו. אני מזמינה אותו לפגוש אותי מחוץ לאיזה בית נטוש בקיבוץ, והוא מגיע, אבל בגלל שלא רכשתי אף מיומנות בקורס אני צמודה לספר, מתמלמלת ונכשלת.
הדוב הופך למורה שלי. הוא אנימאג. הוא כועס מאוד, והוא גם אוכל מוות.
הוא לוקח אותי, את אמא שלי ואת אחי להיות מוחזקים בשבי שלו. מי שנמצא איתנו באינטרקציה בשבי זה הוא ועוד שתי מכשפות. אחת מהן כנראה מאוד לא מוכשרת, אחת כן. רוב השהות בשבי היא למעשה דו קרב כפול בין אמא שלי ואחי לבין המורה הרשע ואוכלת המוות המוכשרת. הלא מוכשרת מסתובבת שם ומעמידה פנים שהיא לוקחת חלק, אבל אני עליתי עליה. אני בדיוק כמוה. אין לי כשרון לקסמים.
כל אוכל מוות רגיל היה נפטר ממני מיד, אבל לא אלה. הם נהנים לצחוק עליי ולהשפיל אותי, ולהתעלל קצת.
גם התעללות בקללות כמו קרושיו, וגם התעללות רגשית על כמה שאני חסרת יכולת.
היה כישוף שידעתי שאמור לעזור. לא ידעתי איך, כי למדתי כישוף רק באופן תיאורטי והבנתי רק את התיאוריה של הקסמים. אבל ידעתי שזה יעזור. עמדתי עם הספר מול הפרצוף וניסיתי להטיל את הכישוף אבל פשוט לא ההצלחתי. הבלבלו לי המילים, התבלבלו לי תנועות השרביט, התבלבל לי הכל. הכישוף הזה הוטל על ידי ארבע מילים ותנועת יד מסויימת.
גם אמי ואחי ניסו להטיל את הכישוף הזה ולא הצליחו, כי אני לא הצלחתי להסביר להם אותו כמו שצריך.
המנהיג אוכל המוות לעג לי עמוקות. הוא פגע והעליב. צחק עליי להוציא את הראש מהספר ושאני מחזיקה אותו כמו קלסר מקהלה.
"את מכשפה בכלל? בואי תראי לי, תטילי כישוף, כל כישוף, ואני רוצה לראות תנועת שרביט מושלמת".
המוח שלי נמחק. לא הצלחתי להיזכר בשום כישוף. הדבר היחיד שעלה לי לראש זה לחש הפטרונוס, שהוא לחש מאוד מתקדם, בטח שלא לרמה שלי. אבל חשבתי שעדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא לעשות כלום, אז הנפתי את השרביט וצעקתי "אקספקטו פטרונום". כמובן שלא היתה לי אפילו מחשבה שמחה אחת בראש, ולא יצא לי כלום מהשרביט.
המנהיג היה מאושר וזחוח. שוב פצח בסדרה של דברי בריונות רגשיים על כמה שאני חסרת תועלת ועלובה, ואז הוא השתלט על הגוף שלי וניסה להטיל את הלחש הזה מתוכי כדי להראות לי כמה שאני עלובה ואין לי שום מיומנות.
ההשתלטות שלו על הגוף שלי היתה עוינת ומכאיבה. היה לי קר מאוד והרגשתי מחוללת, שהוא פלש אליי. הוא הטיל את הכישוף דרך הגוף שלי. "אקספקטו פטרונום!!!". לא ידעתי לאיזו תוצאה אני מצפה. אולי אין בי שום יכולת קסם, וזה שובר לב, ואולי פשוט אין לי טיפת מיומנות וזה מעורר רחמים. יצא מהשרביט שלי כדור כסוף קטנטן שהסתובב קצת בחדר והתפוגג. הרגשתי שאני מצליחה קצת לכוון אותו לדעיכה בכוח המחשבה. שהמחשבות שלי מכבות אותו.
המנהיג מעולם לא השתמש במילה "סקיבית", אבל מאוד התעלל בי רגשית על זה.
הדו קרב נמשך והפך למין קרב מוחות, של ביאור והלטת הכרה. היה מאוד קל לשלוט בי. בסוף הגיע הלילה וכולנו נשכבנו על הרצפה, מתכסים בשמיכה אחת, יודעים שהקרב ימשך מחר. חששתי למתקפת פתע לא הוגנת בלילה, אז נשכבתי ליד המכשפה חסרת היכולת. ראו שהמכשפה החזקה משתעשעת במחשבה של להרוג אותנו בשנתנו.
לא הצלחתי להירדם, רק להיכנס למצב הזייתי של הכרה מעורפלת. הייתי מדוכאת מאוד. בשלב מסויים התחיל להתנגן לי בראש הפרק האחרון של "משיח" של הנדל, ומבלי לשים לב התחלתי לשיר איתו. סיימתי בפורטיסיסימו. אקורד רה מזו'ר מלכותי התנגן בלדר, ואני נתתי פה דיאז נקי נקי נקי, עם מינון מדוייק של תהודה מהראש ומהחזה, צלול. אינטונציה זכה מושלמת ונקייה, לא מושווית. זכה. הטרצה ישבה 13 סנט מתחת לכיוון המושווה, בלי שום התאבכות הורסת מהבאס. פשוט הטרצה הכי נקייה ומושלמת שאי פעם שמעתי.
היא ריגשה אותי עד דמעות, ולא רק אותי.
המנהיג התרגש נורא ופתאום התחיל להתרכך אליי.
הסברתי לו שאולי אין לי שום כשרון בקסמים, אבל אינטונציה זה כשרון שתמיד היה לי.
הוא ביקש ממני לשיר עוד ועוד, ושרתי כל מיני שירים אקראיים שאני מכירה. הוא שאל אותי אם אני יכולה לשיר שיר מסויים, שלא הכרתי, ושמעו עליו שהוא שיר של קוסמים. בשלב הזה אמא שלי התערבה ואמרה שאני לא מכירה שירים של קוסמים, כי גדלתי אצל משפחה מוגלגית. הדברים שהיא סיפרה התפרשו אצלי בחלום כזכרונות נכונים, ולא הצלחתי להבין, אם ככה, מאיפה אני מכירה את אמא שלי בכלל. היא תיארה איך המשפחה המוגלגית נהגה בי בערך כמו שנוהגים בגמדון בית. איך אכלתי רבע תפוח ביום והייתי צריכה לסגור את התנור על האצבעות שלי כל פעם כשלא עמדתי במטלות שהטילו עליי.
;){kind=link}